|
|
|
|
|

נקודת מיצוי

תערוכה קבוצתית הכוללת עבודות צילום, וידאו ומיצב

אמנים: רביע סלפיתי, נרדין סרוג’י,מחמוד קאייס, רים קאסם

אוצרת: רולא ח’ורי

פתיחה: יולי 2012
נעילה: אוגוסט  2012

נקודת מיצוי היא תערוכה קבוצתית הכוללת עבודות צילום, וידאו ומיצב. התערוכה בוחנת את המושג “מצב מיצוי” או “מצב נישול”, כלומר מצב שבו מתבטל האחר לאחר שנכבש, רוקן מתרבותו והורחק מההיסטוריה שלו. היא מבקשת להציג תפיסה חדשה של אמנות. “אמנות ההופכת את הבלתי מוחשי למוחשי, את הלא ממשי לממשי ואת הבלתי נראה לעין לנראה”, על מנת לכלול אותו כחלק מהמציאות המודעת.
ההיעלמות, הריקון, הביטול והריחוק של התרבות והזהות הפלסטינית מחיי היום יום מתבצעים באופן שיטתי המשלה ונותן תחושה כוזבת שזו דרכו של הטבע: אבנים מיותמות של כפרים הרוסים עטופות בצמחי צבר או לשלשת יונים שמפוזרת על רצפה מקושטת של בית ערבי נטוש וחתום. דימויים מסוג זה חושפים מאבקים מקבילים כמו מאבק האדם והטבע או מאבק בין הקיים לבין תפישתו והפרשנות שניתנת לו. הזהות וההיסטוריה של החברה מבוססות על נקודת מבטו ופרשנותו של החזק, מצב עניינים המניע את החלש, במקרה זה בני המיעוט הפלסטיני בישראל, ליצור אמנות ככלי לשיקוף מצב הסחיטה, הניכור והחנק בו הם נתונים “כאובייקטים דוממים” בתהליך “המיצוי” המכוון נגדם.
רבות מהיצירות המוצגות בתערוכה מבטאות קונפליקט בין צד חזק וגדול לצד חלש, חסר תחושת בטחון וקטן. כמו למשל הטבע שנדמה כי משתלט על שרידיו של כפר ערבי בתצלומיו של רביע סלפיתי, המשפך גדול המימדים מול הבקבוק הקטן הממוקם תחתיו במיצב של נרדין סרוגי, סמלי מדינות בעלות כוח לצד דובונים המסמלים נאיביות וילדות בעבודותיה של רים קאסם ושיירי היונים שהם כל מה שעדיין מאכלס
את הכלוב הריק במיצב של מחמוד קאייס. כאשר מספר תרבויות מתקיימות באותו מקום הן נמצאות בחיכוך; בנסיבות בהן אנו חיים אותו חיכוך גורם לעם הפלסטיני לאבד אט אט את מרכיבי ותוכן זהותו, בעוד שהעם הכובש בונה לו זהות חדשה במקביל. אותה זהות שיוצר העם הכובש לנכבש מתאפיינת בתכונות שנלקחו מהחלש לטובת החזק, וזאת בכדי לשרת את האינטרסים שלו, כאילו האחר כבר נעלם. זוהי נקודת המיצוי: החלש נשאר מנושל והחזק מדגיש וממצה את התכונות שהוא מבקש להשליך על השני. אפשר לראות דוגמאות לאותו נישול
בנוף שסובב בתים ישנים כשלצידם נבנים בניינים חדשים ומודרניים או בפלאפל שנהפך למאכל לאומי ישראלי ובאותו זמן לאסוציאציה הדומיננטית לזהות הערבית. מנקודת מבטו של העם המנושל, האמנות היא דרך לנסות ולאשש את קיומו או הימצאותו במרחב. למרות
שהצבר עוטף את קירות הבתים ההרוסים או שבגדי החיילים הירוקים תואמים את הנוף ההררי בו מוצב המחסום, ישנה התנגדות תרבותית לייחוס סמלים אלה ל”דרך הטבע”. כתוצאה מכך, ישנה עמידה על כוונתה של התרבות השלטת לשאוב את המאפיינים התרבותיים של התרבות הילידית תוך התעלמות מקיומה המרחבי. כפי שטוען פרק: “הרי המרחב בסופו של דבר הוא אשליה של תבליטיות ושל מרחק,
והוא נתפס במושגים יחסיים של: למעלה ולמטה, שמאל וימין, מלפנים ומאחור, קרוב ורחוק. כאשר אין מה שיעצור את המבט שלנו, המבט שלנו נישא רחוק מאוד. אבל אם הוא לא נתקל בכלום, הוא לא רואה כלום, הוא לא רואה אלא את מה שהוא פוגש: המרחב, זה מה שעוצר את המבט, מה שהמבט נתקל בו”. נקודת המיצוי או הנישול מוזכרת אצל אמנים וסופרים רבים ברחבי העולם המתארים את האינטראקציות
השליליות בין תרבויות במעמדות שונים ובמצבי קונפליקט. כך לדוגמא, הסופרת ההודית ארונדהטי רוי מתארת את מצב המיצוי שלאחר המלחמה בספרה “אלוהי הדברים הקטנים”: “...וכאשר שאנחנו מסתכלים פנימה דרך החלונות, כל מה שאנחנו רואים הוא צללים. וכאשר אנחנו מנסים להקשיב, כל מה שאנחנו שומעים הוא לחישות. ואנחנו לא מבינים את הלחישות, כי אל המוח שלנו פלשה מלחמה. מלחמה שאנחנו ניצחנו בה והפסדנו. מלחמה מהסוג הכי גרוע. מלחמה שלוקחת בשבי חלומות וחולמת אותם שוב. מלחמה
שאילצה אותנו להעריץ את הכובשים שלנו ולבוז לעצמנו”. זווית נוספת מוצעת על ידי כריסטופר בולאס בספר “פרויד והלא אירופאי”, בו בולאס מציג את אדוארד סעיד ודן בפסיכולוגיה של הסירוב להכיר בקיומו של האחר ובהשפעותיה של “הלוצינציה שלילית”, שהיא: “אי-הבחנה בקיומו של אובייקט או בקיומו של האחר. בבואנו לבחון אפוא את מבנה הדיכוי, עלינו לראות לא רק את מה שהמדכאים משליכים על המדוכאים (לדוגמה, האלימות הישראלית המושלכת על העם הפלסטיני), אלא עלינו להביא בחשבון את הסירוב להכיר בקיומו הממשי של האחר (במקרה הזה, את הסתייגותה של ישראל מהכרה בקיומם של הפלסטינים(”. הניסיון לשבור את אותה “הלוצינציה שלילית” באמצעות יצירות אמנות טעונות רגש ואמירה הינו חלק מההתנגדות “לתרבות המיצוי” מתוך סירוב להיות תמצית של מרכיבים תרבותיים כפויים.
נקודת מיצוי הינה תערוכה העוסקת בהתנגדות המיעוט הפלסטיני לנישול התרבותי הישראלי ובניסיון לשמר ולפתח את תרבותו ואת זהותו בכדי לשרוד את הניסיונות לעוותו ולהעלימו. הרי בסופו של דבר, אין יכול הבקבוק הקטן להכיל את תכולת המשפך ולחציו, ועקבות היונים מסגירות את העובדה שהתגוררו בעבר במבנה. באותו אופן, גם התמונות היומיומיות של ירקות וחלווה תוצרת ישראל או ארצות
הברית טומנות בחובן היסטוריה וזהות של עם ששורד היום “נקודת מיצוי”.
 
 

תודה על פנייתכם

ההודעה התקבלה במערכת,
נציג שלנו יחזור אליכם בקרוב.