לְעולם אין רק סיפור אחד

מאת יעלה חזות ספטמבר 2016

הקשרים
ספטמבר 2016 

לְעולם אין רק סיפור אחד
יעלה חזות

 אמנות בבית הגפן כדיאלוג בין-תרבותי
בהרצאה "The Danger of a Single Story" ("הסכנה שבסיפור יחיד") סיפרה הסופרת ילידת ניגריה צ'יממנדה נגוצ'י אדיצ'י, ילידת 1977, כי כשהחלה ללמוד בקולג' בארה"ב, ביקשה ממנה חברתה לחדר שתשמיע לה את המוזיקה שעליה גדלה, והופתעה לגלות שאין מדובר במוזיקה "שבטית", אלא במאריה קארי. אדיצ'י, בת למשפחה ממעמד הביניים בניגריה, מעידה על עצמה כי בילדותה היא ניזונה מספרות ותרבות מערביות.
במהלך השנים פיתחה אדיצ'י תפיסת עולם יחידאית בנוגע לאנשים ולתרבויות שסביבה. הסכנה הגדולה בסיפור היחיד, מזהירה 

אדיצ'י, היא העובדה שהוא מתבסס על ראייה צרה וסטריאוטיפית, המובילה לתפיסת מונוליתית של האחר, תרבותו והחברה שבה גדל.
בעבודת הווידיאו של רנה אבו-פריחה "שאריות", שהוצגה בגלריה בית הגפן במסגרת התערוכה "נקודת מגוז" (אוצרת: אור תשובה) בדצמבר 
2015, מספרת אבו-פריחה את סיפורה האישי ואת סיפורם של אחיה ואחיותיה, שנולדו למשפחה בדואית וגדלו ביישוב עומר. בעבודה 
מתעמתת אבו-פריחה עם תפיסת הזהות של אחיה כשהיא מציבה מולם את השאלה כיצד הם מגדירים את עצמם.
מול השאלה עולים הן הבלבול והן תפיסת הזהות המורכבת המאפשרת להם להיות גם וגם; או כפי שאחותה של אבו-פריחה מעידה: "מישהו פעם אמר לי, You can be both". המסר העולה מעבודתה של אבו-פריחה ומסיפורה של אדיצ'י נוקב וחשוב: מתפקידנו לדחות את הסיפור היחיד – כי לְעולם אין רק סיפור אחד.

המסר העולה מעבודתה של אבו-פריחה וסיפורה של אדיצ'י נוקב וחשוב: 
מתפקידנו לדחות את הסיפור היחיד – כי לעולם אין רק סיפור אחד אדיצ'י ואבו-פריחה מייצגות תפיסת עולם שלפיה סיפור הוא סיפורים 
והיסטוריה היא היסטוריות. זו גישה המציעה מעבר מפרדיגמה מונוליתית לפרדיגמה של ריבוי קולות, החלפה של רעיונות חברתיים של אחידות בתפיסה של פסיפס חברתי שרכיביו השונים יכולים להזין זה את זה ולתרום לחיוניות החברה ולחוסנה.

בונים חברה משותפת
בית הגפן, מרכז תרבות ערבי-יהודי, פועל לקידום הדיאלוג הערבי-יהודי והבין-תרבותי בחיפה, בישראל ומחוצה לה. חזונו של הבית הוא חברה משותפת (Shared Society) שיש בה לכידות חברתית, חברה יציבה ובטוחה שכל חבריה חשים בה בבית; חברה סובלנית המעניקה לכל חבריה זכויות שוות, המכבדת שונות, כמו גם את כבודם וזכויות האדם של כל החברים בה.

מתוך התערוכה "לוג אין לוג אאוט", גלריה בית הגפן, 2013. אוצרות: 
יעלה חזות ופריד אבו-שקרה. צילום: חגי פריד
מתוך התערוכה "לוג אין לוג אאוט", גלריה בית הגפן, 2013. אוצרות: 
יעלה חזות ופריד אבו-שקרה. צילום: חגי פריד

מרכז בית הגפן והגלריה השוכנת בתוכו שואפים ליצור "מרחב שלישי" שיאפשר הכלה של ריבוי הסיפורים שלא זה על חשבונו של זה, לצד 
הכרה הדדית בנרטיבים השונים והבניית משמעויות חדשות משותפות. 
הגלריה מוקדשת לאמנות העוסקת בדיון בין-תרבותי, ומטרתה להניע ולקדם את השיח על הסוגיות החברתיות והפוליטיות בישראל. הגלריה 
מבקשת לאפשר התמקצעות, הובלה והנעה של יצירה משמעותית לצד עשייה אלטרנטיבית של קבוצות אוכלוסייה שונות, ומבססת תהליכים 
ארוכי טווח עם יוצרים, אוצרים, הקהילה המקומית, אקדמיות ושותפים אחרים.

הגישה הבין-תרבותית, המנחה את העבודה בבית הגפן (להבדיל מהגישה הרב-תרבותית), אינה מכירה בגבולות תרבותיים כקטגוריה קבועה, אלא כאלמנט שמשתנה כל הזמן. היא מרחיקה מעבר להזדמנויות שוות וכבוד כלפי הבדלים תרבותיים קיימים, וחותרת לשינוי דמוקרטי של המרחב הציבורי – תוך שאיפה לדיאלוג, אינטראקציה והבנה הדדית בין אנשים מרקעים תרבותיים שונים וזהויות המורכבות מנרטיבים רבים.

הגישה הבין-תרבותית, המנחה את העבודה בבית הגפן (להבדיל מהגישה הרב-תרבותית), אינה מכירה בגבולות תרבותיים כקטגוריה קבועה, אלא כאלמנט שמשתנה כל הזמן בבסיס העבודה של בית הגפן עומדת הגישה הנרטיבית-סיפורית, גישה טיפולית שפותחה ב-1990 על-ידי מייקל ווייט (Michael White) מאוסטרליה ודייוויד אפסטון (David Epston) מניו-זילנד. הגישה מבוססת על רעיונות פוסט-סטרוקטורליסטיים, הקוראים תיגר על תפיסה חד-ממדית של זהות ועל השפעות של כוח נורמטיבי. השניים התבססו בעבודתם על הנחת "השיטה הפרשנית", שלפיה המשמעות המוקנית לאירועים היא המשפיעה על ההתנהגות והרגש, ולא האירועים כשלעצמם.

סדנה בבית הגפן בהנחיית שרקי גולני, 2016. צילום: חגי פריד
סדנה בבית הגפן בהנחיית שרקי גולני, 2016. צילום: חגי פריד

לפי הגישה הנרטיבית, המציאות מורכבת מסיפורים רבים והאדם הוא המעניק משמעות לאירועי חייו. כיוון שהענקת המשמעות היא מרכיב 
מהותי במבנה הנפשי של האדם, חשוב להתייחס לסיפור שהאדם רוקם על-פי המשמעות שהוא עצמו מעניק למאורעות ולחוויות, ולא למה 
נראה כמציאות אובייקטיבית. מתפיסה זו נובע העיקרון שהמציאות מתווכת דרך סיפורים רבים ומשמעויות שונות. אדם יוצר לעצמו סיפור על 
סמך כמה מהאירועים שחווה, כשחלק מנסיון חייו נותר מחוץ לסיפור. 

על-פי הגישה הנרטיבית, הסיפור המסופר נקרא "הסיפור הדומיננטי". האלמנטים שנותרו מחוצה לו, הנקראים "יוצאים מן הכלל", עשויים 
לשמש תשתית לסיפור חלופי. הגישה הנרטיבית שואפת למצוא את היוצאים מן הכלל הללו ולארוג מהם את הסיפור החלופי המועדף, 
שיעצים את האדם או את הקבוצה.

נרטיבים מאפשרים לנו ליצור מציאות משותפת. באמצעות פעולת הסיפור של אירועי חיינו, המלווה בתהליכי יצירת משמעות מחדש, אנחנו חושפים את עצמנו ואת תפיסת עולמנו נרטיב הוא מבנה-משמעות שמארגן אירועים ופעולות אנושיות לכלל שלמות, וכך מעניק חשיבות לאירוע הבודד על-פי מידת השפעתו או ההקשר שלו אל השלם. הנרטיב מתייחס למימד הזמן, אולם מעניק חשיבות יתרה למשמעות האירועים ביחס לציר העלילתי. נרטיבים מאפשרים לנו ליצור מציאות משותפת. באמצעות פעולת הסיפור של אירועי חיינו, המלווה בתהליכי יצירת משמעות מחדש, אנחנו חושפים את עצמנו ואת תפיסת עולמנו. איננו מסתפקים בלספר מה קרה, אנחנו גם מסבירים כיצד ומדוע התרחשו הדברים, איך הרגשנו ביחס אליהם, איך הגבנו להם ומה משמעותם לגבינו. כך העצמי שלנו נוצר מחדש באמצעות הנרטיבים וסיפוריי חיינו.

המרחב השלישי
הצלע השלישית בבסיס העבודה של בית הגפן היא תפיסת העולם המבקשת לכונן את הרעיון של "המרחב השלישי", שהוגדר על-ידי 
הסוציולוג, הסופר והחוקר הומי באבא (Homi K. Bhabha) כשוליים או גבול שבהם מתרחשים מגע, תקשורת ותהליכי תרגום בין תרבויות 
וזהויות. במרחב זה מתפתחות ומתעצבות צורות חדשות של פעולות ופרשנות ומושגות תובנות על טבעה של ההיברידיות חוצת התרבויות.

במרחב השלישי מתפתחות ומתעצבות צורות חדשות של פעולות ופרשנות ומושגות תובנות על טבעה של ההיברידיות חוצת התרבויות
הפרספקטיבה החדשה הזו יכולה להתקבל רק באמצעות הבנה וקבלה של הפרספקטיבה של האחר. המרחב השלישי מאפשר הענקת משמעות חדשה לפעולות ונמנע מהצורך להגדיר קוטב נייח של זהות והגדרות בינאריות. הוא מאפשר השתנות והתניידות ומאתגר את התפיסות הסטריאוטיפיות שהשיח המרכזי השולט מנסה לכפות. במרחב השלישי אפשר לספר מגוון של סיפורים לאו דווקא באופן ליניארי או היררכי.

מתוך התערוכה "חוכמת ההמונים: חופש הביטוי במרחב הציבורי". גלריה בית הגפן, 2014. אוצרות: יעלה חזות ורולא חורי. צילום: אלי גרוס
מתוך התערוכה "חוכמת ההמונים: חופש הביטוי במרחב הציבורי". גלריה בית הגפן, 2014. אוצרות: יעלה חזות ורולא חורי. צילום: אלי גרוס

המרחב השלישי מוחלף ברעיון הסמיוספירה (Semiosphere), שטבע הסמיוטיקן וההיסטוריון יורי לוטמן (Yuri Lotman), ועליו נשען מחקרה של ד"ר דונה רייט (Donna Wright), המתמחה בתחומי הפילוסופיה, האמנות והחינוך. מחקרה של רייט בדק כיצד שימוש בדימויים 
ויזואליים-אמנותיים במפגש הבין-תרבותי מאפשר הבניה של משמעות חדשה משותפת ביחס לתפיסת העולם. הסמיוספירה, בדומה ל"מרחב 
השלישי" של באבא, הוא המרחב של הסמיוטיקה (Semiosis), שבו פועלים תהליכי הסימון במערך של כל העולמות הנחווים (Umwelten) 
הקשורים זה לזה. רייט טוענת כי גישה בין-תרבותית בתקשורת בין-אישית, המכבדת את מגוון הזהויות האינדיבידואליות והקולקטיביות, 
מאפשרת את יצירתו של אותו מרחב נסיוני, המרחב של לוטמן. זה בתורו מאפשר הבניה של משמעות משותפת, של מידע, רעיונות וערכים 
שיוצרים משמעות חדשה. המשמעויות החדשות מספקות לנו את הפלטפורמה לאינטראקציה ומשא-ומתן, וכך הסביבה החדשה מאפשרת 
לדמיון לפעול, לבנות ולהעשיר את הידע שלנו בנוגע לעולם.

מחזון למעשה
מועדון תכל'ס פועל ליצירת מפגש אמיתי וכן בין בני נוער יהודים וערבים בני 14–18 בעיר חיפה, במטרה להעמיק את ההיכרות הבין-אישית, 
התרבותית והלאומית ביניהם, לעצב נורמות של דיאלוג ושיח, לפתח את הסקרנות והסובלנות ולהכשיר את בני הנוער לעמדת מנהיגות כדי 
להוביל ולקדם את החיים המשותפים בעיר שני פרויקטים המתקיימים בבית הגפן מדגימים את יישום הפרקטיקה. 

האחד הוא המפגש של קבוצות מבקרים עם ה"מוזיאון ללא קירות" (Museum Without Walls), והשני הוא קבוצת הנוער ארטסברידג' 
(Artsbridge, גשר באמצעות אמנות) של מועדון הנוער הערבי-יהודי תכל'ס, שעליו נכתב בגליון "פלטפורמה" מס' 4.

מועדון תכל'ס, שהוקם לפני כחמש שנים, פועל ליצירת מפגש אמיתי וכן בין בני נוער יהודים וערבים בני 14–18 בעיר חיפה, במטרה להעמיק את ההיכרות הבין-אישית, התרבותית והלאומית ביניהם, לעצב נורמות של דיאלוג ושיח, לפתח את הסקרנות והסובלנות ולהכשיר את בני הנוער לעמדת מנהיגות כדי להוביל ולקדם את החיים המשותפים בעיר. 

הקבוצות, הנפגשות על בסיס שבועי, עורכות יחד פעילויות שונות, ובהן התנדבות בקהילה.

תוכנית ארטסברידג', מועדון הנוער הערבי-יהודי תכל'ס. צילום: קיילין 

מטלסקה
תוכנית ארטסברידג', מועדון הנוער הערבי-יהודי תכל'ס. צילום: קיילין 

מטלסקה
ארטסברידג' היא קבוצה הממוקדת בדיאלוג באמצעות אמנות רב-תחומית על-פי עקרונות השיטה שפיתחה דבי נתן (Deborah Nathan), מטפלת באמצעות אמנות שהקימה את הארגון המבוסס בבוסטון, ארצות-הברית. 
לאחר תהליך שנמשך כשנה יוצאים כמה מהמשתתפים למחנה קיץ בבוסטון, המשותף לנוער מנווה-שלום, נוער אמריקאי ונוער מהגדה 
המערבית, והם מלווים על-ידי מנחי קבוצות ואמנים. שיטת ארטסברידג' מבוססת על שילוב בין דיאלוג רפלקטיבי וביטוי באמצעות אמנות ותרפיה במטרה ליצור קרבה בין בני נוער ולהעצים אותם.

באמצעות היצירה המשותפת מתעמתים בני הנוער עם החלקים הדומים והשונים בנרטיבים שלהם, עד ליצירת יצירה המעניקה משמעות חדשה ומשותפת המכילה את כלל הנרטיבים אחד הפרויקטים המרכזיים בתוכנית הוא יצירת אמנות משותפת המכילה את הנרטיבים של כל חברי הקבוצה. כל אחד מהמשתתפים בוחר מה ברצונו לומר כאינדיבידואל ומה כחלק מהקבוצה, כשהמטרה היא יצירת חזון משותף המכיר בריבוי הנרטיבים. מאחר שיצירת האמנות ויזואלית ובלתי אמצעית, התהליך דורש כנות ונכונות מצד המשתתפים, כמו גם 
הסכמה ושיתוף פעולה. באמצעות היצירה המשותפת מתעמתים בני הנוער עם החלקים הדומים והשונים בנרטיבים שלהם, עד ליצירת יצירה 
המעניקה משמעות חדשה ומשותפת המכילה את כלל הנרטיבים. המרחב המשותף, בדומה למרחב הטיפולי המוגן, הוא מרחב הביניים – המרחב השלישי, המאפשר את הבניית המשמעות המשותפת. כך מפתחים המשתתפים נקודת מבט רחבה יותר ביחס לאחר, לעצמם ולנרטיבים השונים.

הפרויקט "מוזיאון ללא קירות" הוקם בשנת 1994 על-ידי חנה קופלר ורבקה ביאליק כאירוע המרכזי בפסטיבל "החג של החגים". המיזם 
משמש פלטפורמה ייחודית, ראשונה בישראל, לתצוגה שיטתית במרחב שכונתי ציבורי, כשתושבי השכונה משאילים את קירות ביתם לטובתה. 

ה"מוזיאון" הוא גם אחת הפלטפורמות הראשונות שהציגו באופן קבוע תערוכות משותפות של אמנים ערבים-פלסטינים ויהודים, הן אמנים 
מובילים והן יוצרים בתחילת דרכם.

הפרויקט "מוזיאון ללא קירות" משמש פלטפורמה ייחודית, ראשונה בארץ, לתצוגה שיטתית במרחב שכונתי ציבורי, כשתושבי השכונה משאילים את קירות ביתם לטובתה המפגש של מבקרים עם יצירות האמנות ב"מוזיאון ללא קירות" – פלטפורמת האמנות הייחודית של הגלריה – מתקיים בשכונת ואדי ניסנאס, מרחב ציבורי-ביתי-שכונתי-קהילתי המשמש חלל תצוגה פתוח של יצירות אמנות ומשלב תערוכות מתחלפות ותצוגות קבע. ל"מוזיאון ללא קירות" תפקיד חיוני בכינון מרחב דמוקרטי לצד הבניה ותחזוק של מגוון זהויות, תרבויות וקהילתיות.

במוזיאון יש כיום כ-65 יצירות במדיומים שונים. כמה מהן מייצגות סיפורים מגוונים, פרטיים וקהילתיים, אחרות עוסקות באפיוניו של המרחב 
השכונתי והחיפאי, ואחרות עוסקות בערכים דמוקרטיים של שוויון וחירות. 
המשתתפים בסיורים, בני כל הגילים, באים ממקצועות ותרבויות מגוונות, הן מישראל והן מחוצה לה. במהלך הסיור הסדנאי, הנמשך כמה שעות, נפגשת הקבוצה עם יצירות האמנות, נחשפת לסיפורים רבים וזוכה להרחיב את נקודת המבט שלה.

סיור במוזיאון ללא קירות במסגרת סמינר "ערים מעורבות" בשיתוף המחלקה לצילום בצלאל, שכונת ואדי ניסנאס, חיפה, 2015. צילום: 
המחלקה לצילום, בצלאל סיור ב"מוזיאון ללא קירות" במסגרת סמינר "ערים מעורבות" בשיתוף המחלקה לצילום בצלאל, שכונת ואדי ניסנאס, חיפה, 2015. צילום: המחלקה לצילום, בצלאל.

ההתבוננות הפעילה ביצירות והשיחה על תהליכי היצירה מזיחות את הפוקוס לעבר שאלות פורמליסטיות העוסקות במהות היצירה, כוונת 
היוצר, מקומו של הצופה ועוד. בדרך זו הופכות החוויה הקבוצתית המשותפת וההתעמתות עם נושאים מורכבים למאיימות פחות, בוודאי 
בהשוואה לדיאלוג הנוגע בעצב החשוף באופן ישיר.

השימוש באמנות וביצירה הוא אלמנט מרכזי בהבניית משמעות חדשה, שכן הוא מאפשר לגשר באופן אפקטיבי על פערים בידע, גישות ואמונות שונות, תרבויות ונרטיבים. כך, באמצעות המפגש עם הדימוי האמנותי ופעולת היצירה המשותפת, ניתן להבנות סיפורים אלטרנטיביים לסיפור הדומיננטי ולגבש משמעויות משותפות שאינן באות על חשבון הסיפורים האחרים, אלא מכילות את הריבוי.

***
יעלה חזות היא מנהלת ואוצרת גלריה בית הגפן, מרכז תרבות ערבי-יהודי בחיפה

מקורות: 
בואריה מרקו ופרנצ'סקון, סטפניה (2012), ערים משותפות, האתגר 

הגלובלי, ALDA – The Association of Local Democracy Agency, חיפה בין 

מציאות לחזון, שתי"ל: חיפה.
שקדי, א' (2003). מלים המנסות לגעת. הוצאת רמות: אוניברסיטת 

תל-אביב.
וייט מ' ואפסטון ד' (1999). אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות. 

תל-אביב: הוצאת צ'ריקובר.
חזות, י', סייד, ל' (2013). מוזיאון ללא קירות, חיפה: הוצאת גלריה בית הגפן, עמ' 39–49.


Adichie C.N. The Danger of Single Story. Retrieved from www.ted.com

Andrea M. A. Mattos, (2015). Third Space: Narratives and the Clash of 

Identities in Disney's Brother Bear, Journal of Intercultural 

Communication, Issue 39, pp. 1404-1634.

Council of Europe (2009). Interculturalism in the Cultural Policies of 

the European Cities, Council of Europe: Strasburg.

Lotman. J, (2005). On the Semiosphere, Sign system studies, Vol 33.1 

pp. 205-229.

Wood, Phil (Ed.) (2009). Intercultural Cities: Toward model for 

intercultural model, council of Europe: France.

Wright. D, (2007). Big blue ball: Pictures, people, place, connecting 

the world through creativity, phD thesis, southern Cross University, Lismore, NSW.

ארועים קרובים

תודה על פנייתכם

ההודעה התקבלה במערכת,
נציג שלנו יחזור אליכם בקרוב.